כותרות העיתונים בארץ ובעולם זועקות: דונלד טראמפ, שמכנה את שינויי האקלים "תרמית סינית", מודיע שהתקציבים שהוקדשו למחקר ולמעקב אחר שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית יוזרמו לנתיב אחר: שיגור אנשים לירח. יש שחולפים על פני הכתוב ביעף בעוד שאחרים מבינים את משמעות הנאמר: סכנה גדולה להישגים שהושגו במאבק למען הסביבה וסכנה ממשית לעתיד של כולנו.
מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת חלה התפתחות מבורכת ביחסי האדם והסביבה: האופן בו האדם רואה את הסביבה, ההכרה בסכנה לסביבה והצורך בהגנה עליה, התגייסות ומאמצים של יחידים, של קבוצות ולעתים אף של ממשלים ושל רשויות למען הגנת הסביבה ולידתה של "תנועת הקיימות" הם תולדה של תהליך מתבקש וחיוני לקיומנו. כל אלה טובים ונחוצים, אבל אינם מספיקים: יש עוד הרבה מה לעשות, ואם טראמפ לא ישכיל להבין זאת – העתיד של כולנו בסכנה. אז מה היה, מה קיים ומה אסור שיהיה? לפניכם סקירה של יחסי אדם-סביבה על ציר הזמן.
